לך לך אל השבת

הוא כל הזמן הולך.
בכל רגע מניח כף רגל אחת על האדמה – כדי להרים את השניה ולהמשיך ללכת.
לךְ לךָ
מכל הדמויות שבתורה מוזכר אברהם אבינו הכי הרבה פעמים בהקשר לשורש ה.ל.ך.
אברהם לוקח את החיים בהליכה.
לא עומד במקום. לא רץ כדי לברוח מהמקום. הולך. נוגע במציאות. נוכח בה. וממשיך הלאה.
צעד אחרי צעד, שברון אחרי נפילה, הוא ממשיך ללכת.
מכבשני האש
דרך גרושי הרשע
מתוך תהומות היגון
הוא עובר דרכם וממשיך ללכת.
לא מחפש חניה.
לא מפחד בכלל מדרך ארוכה.
*
לך, אומר לו בורא עולם.
והוא, יש לו כוח, הוא ממשיך וממשיך ללכת.
מהיכן הוא שואב את הכוח הזה? לפסוע, צעד אחר צעד, דורות ארוכים כל כך?
מהיעד. מהתכלית.
בורא עולם שולח אותו אל היעד הכמוס, הפנימי והאמיתי ביותר – הוא עצמו.
לךְ – לךָ. לך אליךָ.
צא מארצך, מן הארציות בתוכה שקעת – ולך רחוק רחוק – כדי להגיע הכי קרוב. אל עצמך. אל נקודת האמת של חייך.
כשיש יעד ותכלית יש כוח ללכת.
ואנחנו, הבנות והבנים שלו, הולכים אחריו.
החיים שלנו הם מסע ארוך. הליכה מן הארץ אל השמים, מן הרֵשַע אל החסד, מכבשן האש של אור כשדים אל אוהל הכנסת האורחים המואר של אברהם.
מהרע אל הטוב.

והדרך הזאת לפעמים היא קשה וחשוכה מאוד… וכואבת. אבל יש לה תכלית.
בואו נצא לקראת השבת הזאת בעקבותיו של אבא שלנו, אברהם. מתוך הארציות והנדודים, נתכנס אל המרחב הפנימי שלנו.
המוגן.
אל היעד והייעוד שלנו, כפרטים וכעם. אל הארץ אשר אראך. אותה הארץ אליה שולח אותנו בורא עולם.
ארץ חמדה שכולה פנימיות. שכולה שבת.
שבת שלום!