בין עקדת יצחק ל -7.10.23 – קווים לדמותו של משבר

שתי פרשות השבוע האחרונות עוסקות בניסיונות בהם התנסה אבינו – אברהם.
המכנה המשותף לכל הניסיונות הוא: שבירת העוגנים הנפשיים.
הפרשה הקודמת מתחילה במילים "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך – אל הארץ אשר אראך".
או במילים שלנו: עזוב את מאפייני הזהות הבסיסיים שלך, את הכלים שמחברים את נפשך לקרקע המציאות.
היפרד מהארץ בה נולדת, מהחברה אליה אתה משתייך, נתק את עצמך מגרעין הזהות הבסיסי ביותר – המשפחה.
אברהם גם לא מקבל עוגן חילופי. אין לו צל של מושג מהו היעד הסופי אליו הוא מובל: אל הארץ אשר אראך – אי פעם בעתיד.

בפרשה שנקרא השבוע, אברהם מצטווה לעלות את בנו לעולה.
האמת שלהקריב את הבן הבכור לאל אליו אתה סוגד, היתה תופעה מאד מקובלת בימים ההם.
אז למה העקידה נחשבת ניסיון כה קשה?
התשובה היא שאברהם הוא שונה.
אברהם הוא הדמות המייצגת את מידת החסד האין סופית. הוא תמצית החמלה, העזרה והרחמים בעולם. הוא לא סתם רחמן. הוא רחמן כי הוא מאמין שזה רצון האלוקים, שלתת היא התכונה הכי בולטת, ביחסו של הבורא לנבראים.
ודווקא הוא, הרחמן הגדול, נדרש לשבור את תפיסת הזהות הכי פנימית שלו.
ולא רק את תפיסת האישיות שלו, אלא בעיקר את תפיסת האלוקים, שבו הוא מאמין.
בסופו של יום, אלוקים לא נותן לו לשחוט את בנו. אלוקים רוצה להעביר לו מסר: תהיה רחמן אבל לא בגלל שזה נראה לך ומתאים לך, תהיה רחמן כי זו האמת, כי כך ציווה האלוקים מקור האמת והמוסר האובייקטיבים.
מהי המטרה של כל המשברים הללו? כשעוגן נפשי נשבר, זה כואב, אבל זו גם הזדמנות מצוינת להעמיק, לגלות עוגנים פנימיים יותר, אמיתיים יותר!
פיטרו אותך – זה הזמן למצוא ערך עצמי עמוק יותר, וגם לגלות שהבטחון הכלכלי שלך לא תלוי דווקא במקום עבודה הזה.
חלית? נפצעת? זה הזמן לבדוק האם האדם הוא רק הגוף הבריא, או אולי, משהו מהותי יותר.
הבטחון האישי התערער, זה אולי זמן לבדוק על מי באמת אפשר לסמוך.
ואולי יותר מזה, זה הזמן לבדוק מהם החיים, מהי תכליתם ומשמעותם, והאם יש משמעות שהיא גדולה מהחיים עצמם.

חוית משבר ב7.10? זה הזמן להעמיק ולחפש מי אנחנו ולהגדיר מחדש את העוגנים של חיינו.