פרשת תצוה: בין בגדים למדים

אדם הראשון לובש בגדים ברגע שהוא מבין שהוא ערום.
הפרשנים, מוסיפים שברגע זה הוא מבין, שהגוף ודחפיו יכולים לגרום לו לבגוד בערכיו.
הוא מכסה את הגוף בבגד כדי להזכיר לעצמו את הצורך לשלוט על הגוף ולמנוע את הבגידה (בגד מלשון בגידה).
אך בפרשה שלנו אנו לומדים שיש לבגדים מטרה גבוהה יותר. משה מצטווה להכין לכהנים בגדים מיוחדים "ועשית בגדי קודש… לכבוד ולתפארת".
לכבד בשפת התנ"ך היא לא הפעולה ההפכית מלבזות, אלא ההפך מלקלל.
כבוד (משורש כ.ב.ד) פירושו, להעניק לדבר את המשקל הערכי האמיתי שלו. לקלל פירושו, לגרום לדבר להחשב פחות מערכו האמיתי (קלל מלשון קל).
בגדי הכהונה, יותר ממה שהם באים למנוע את הבושה, הם באים להדגיש את ערכו של האיש, ושל השליחות המוטלת עליו. לא רק בשביל שאחרים ידעו מכך, אלא בעיקר בשביל לובש הבגדים בעצמו. אם הלובש אכן מבין את משמעות הלבישה, הבגדים לא רק מכבדים, הם מקדמים אותו שלב נוסף, הם הופכים לתפארת, לבגד שמפאר את האדם ואת תפקידו.
או במילים אחרות: כשאנחנו מתלבשים, אנחנו גם מגדירים לעצמנו את ערכנו ואת תפקידנו.
שבת שלום.