כל געגוע מבוסס על פער שבין המצוי לבין הרצוי, בין המציאות, לבין הרצון העמוק לחזור לעולם מתוקן ויפה. היום י"א במר-חשוון, חל יום פטירתה של רחל אמנו.
מכל ארבע האימהות: שרה, רבקה, רחל ולאה, רחל היא האם הידועה ביותר, מדוע?
הנביא ירמיהו כותב לפני גלות בבל, נבואת כאב ונחמה:
קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.
הוא מסיים במילים של תקווה: וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם [לא, יד-טז].
רחל היא האם הבוכה והמתגעגעת. מרכיב הצפייה והגעגוע מופיע מתחילת הקשר שלה עם יעקב. יעקב מגיע עני וגלמוד ללבן, ולבן אומר לו: אני מוכן שתתחתן עם בתי, אם תעבוד עבורי שבע שנים. אך באופן מפתיע ומאכזב, אחרי שבע שנים, יעקב מקבל את לאה, ואז הוא נאלץ לעבוד עוד שבע שנים.
לאחר התקופה שזוג האוהבים ממתין, הם זוכים להתחתן, וכאן מתחיל פרק חדש של צפייה מתסכלת. למרבה הצער, רחל עקרה, ורק אחרי תקופה ארוכה נולד יוסף.
רחל היא האמא של העם היהודי, משום שהגעגוע והצפייה, היא חלק יסודי בקיום שלנו. רוב הקיום היהודי הוא בגלות, ואנו ואבותינו מתגעגעים ומצפים לגאולה. גם היום, שזכינו לחזור לארץ, עדיין אנו מצפים לימים טובים יותר.
אך מרחל אנו יכולים לקבל גם נחמה: בסוף נולד יוסף.
והלוואי ובקרוב תתקיים סוף הנבואה: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.
