פרשת שמות: המייחד והמאחד

פרשת השבוע מתארת את תחילת הגלות במצרים בפסוק "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה…. ראובן שמעון ולוי…" הפרשנים מעירים שהמילה שמות לכאורה מיותרת.
ואולי זה ההסבר…
משפחה קטנה בת 70 נפשות יורדת לגור במצרים ומצרים של אותם הימים היא ממלכה אדירה השולטת בעמים רבים, הלוקחת לעבדות את מיטב הנוער של כל העמים. או בשפה שלנו, מצרים הופכת להיות כור ההיתוך הגדול בהיסטוריה.
ואם זה לבד לא מספיק, פרעה מלך מצרים דואג שאף קבוצת מיעוט לא תתפתח, וכלשון התורה "הבה נתחכמה לו פן ירבה".
אז איך למרות זאת הצליחו בני יעקב לשמור על זהותם במשך כל אותן 210 שנות שיעבוד.
התשובה: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה.
בני ישראל מצליחים לשמור על הייחודיות שלהם במשך כל אותן שנים, בשום מצב הם לא נטמעו בסביבה בה הם חיים.
איך הם הצליחו? שאלה טובה, אבל גם לסמממים החיצוניים יש משמעות.
וכלשון המדרש "בזכות מה נגאלו בני ישראל ממצרים? לפי שלא שינו שמם, לשונם ומלבושם".
שלושת מאפייני הזהות החיצונים המאחדים פרטים לקבוצה. אותם סימני הזהות שמייחדים קבוצה בין הקבוצות.
לכן מדגישה התורה בכניסה לגלות “אלו שמות…הבאים”, עם אותם שמות באו ועם אותם שמות יצאו, והיציאה היתה בזכות ההצמדות לייחודיות, והסמנים החיצונים כשמם רק חיצונים.
כי שוני יוצר איחוד והאיחוד מביא לייחוד.
שבת שלום.