לוח השנה מתעתע בי בימים הללו…
החודש הזה, על גליו וסערותיו, על תמורותיו ונסיונותיו שיבש עלי את קצב הימים ותחושת הזמן,
והימים החולפים נראים ארוכים וקצרים, חפוזים ואיטיים בה בעת.
עדיין, התחושה הכללית היא שכולנו בהמתנה.
המתנה
שיקרה משהו כבר,
ושחלילה לא יקרה דבר.
ממתינים לחדשות
ממתינים לנעדרים
ממתינים לכניסה לעזה
ממתינים ללימודים, לשגרה
ממתינים לבשורה,
ממתינים שיגמר
ממתינים עוד קצת כדי שיגמר טוב…
ואיזושהי תחושה מוזרה שהכל סביב נע ומסתחרר במהירות, ועדיין, כולנו כאן בהמתנה דרוכה למשהו.
הגמרא אומרת: הבא להיטמא – פותחין לו, ואילו הבא להיטהר – מסייעין לו, ואומרים לו המתן.
אלוקים פותח פתח לאדם לבחור ברע ולחטוא אם ירצה. ליטמא. טומאה אינה כרוכה בתהליך. היא מיידית ומהירה. היטהרות, לעומת זאת, לעולם אינה מיידית. היטהרות מחייבת תהליך וכוונה.
אדם המבקש לבחור בטוב, מקבל עזרה, מה שאנחנו קוראים: סייעתא דשמיא. רק מה? מבקשים ממנו להמתין…
והתבוננות נוספת מגלה לנו שהציווי להמתין אינו בא למרות הסיוע. ההמתנה היא עצמה הסיוע. המתנה שהיא מתנה.
שנה מעוברת, מספר לי לוח השנה המבלבל. חורף מתמשך של ימים קצרים, לילות ארוכים וטבע בהמתנה שמסתיר התרחשות בלתי פוסקת. מתחת לפני השטח כלי נבנה, שרשים מעמיקים ופרחים נעורים לפרוח.
כל עיבור הוא מצב שבו דבר נסתר ונעלם מתבשל, מתרקם, צובר כוחות ומתכונן לגילוי.
ההמתנה הזאת בונה בנו משהו, מאפשרת בירור. שומטת את מה שפחות חשוב , מכוונת למה שכן. מדייקת בנו את החלומות והרצונות, בונה חיים.
שבע שנים המתין יעקב לרחל. שבע שנים שבהן עבדו ובנו את הבית שיקימו. שבע שנות עיבור- שהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה.
בסוף יסתיים החורף ויבואו אביב וקיץ, וכל מה שהיה כמוס ורדום יוולד ויתעורר לחיים.
ויום אחד נגלה איך מתוך כל ההמתנה המעיקה הזאת, משהו חדש וטוב נולד.
משהו שבחרנו בו, דייקנו אותו והתפללנו אליו.
מציאות חדשה שנבנתה ברגעים ארוכים של עיבור, שיהיו בעינינו כימים אחדים, באהבתנו…
