182 יום חלפו, ורשימת הנופלים הולכת ומתארכת, ופעם אחר פעם אנו שומעים משפטים בסגנון "אלוקים לוקח את אליו את הטובים" משפטים שאילמלי נכונתם היו נשמעים כקלישאות בעלמא.
פרשת השבוע מתארת את חנוכת המשכן, בית המקדש שליווה את עם ישראל מאות שנים. בשיא הטקס מתרחשת טרגדיה, אש יורדת משמיים וממיתה את נדב ואביהוא הבנים המובחרים של אהרון הכהן הגדול.
פרשנויות רבות נכתבו על מה היה חטאם, אך מעל כולן מתנוססת הכותרת – הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. בהבנה פשוטה כוונת המשפט היא, שככל שאתה צדיק יותר, כך יותר אנשים לומדים ממך ולכן מצפים ממך לזהירות יתרה.
אך עיון בדברי חז"ל מגלה פן עמוק יותר, "ביקש הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, אך ראה שאין העולם יכול להתקיים, שיתף עמו את מידת הרחמים".
למה הוא רצה לברוא במידת הדין? מה אכפת לו לרחם עלינו? התשובה פשוטה.
מידת הדין מחייבת את האדם לדיוק מקסימלי, אין הנחות וויתורים. זה קשה, אולי אפילו קשה מאד. אבל אדם שמתנהל מדויק, יגיע ליכולות גבוהות יותר. הדיוק הנדרש מטייס קרב גדול מהדיוק הנדרש מטייס ריסוס, אך הדיוק המתיש הזה פותח אפשרויות נרחבות. כך גם בשאר מעשי האדם – ככל שתהיה מדויק יותר, יתרחבו האפשרויות העומדות לפניך, לכן "הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה". זה לא כי לא אכפת לו לפרגן לך, אלא התנהלות כזאת מביאה אותך למקום גבוה יותר.
שבת שלום
