כולנו רואים את הסרטונים, שומעים את הקולות, חשים כאב עצום ותסכול נורא. אך בתוך כל החושך הגדול, מבליחות נקודות אור, שעשויות לחזק ולתת תקווה.
בסוף השבוע, התפרסם התיעוד מקסדות הלוחמים של שייטת 13 שהגיעו בשבת בבוקר, במיעוט מספרי, לחלץ את הכוח הלכוד במוצב סופה. 40 מחבלים התבצרו עם עשרות בני ערובה בתוך המוצב, וקבוצה של חיילים שנשארו בחיים התחבאו בתוך בונקר ושמעו את הקרב הנורא, בלי שהם יודעים אם יש להם סיכוי.
ברגע השחרור חייל משייטת 13 נשמע זועק לחיילים הנצורים:
שמע ישראל, צה"ל-צה"ל, שייטת. אחי אני אתך באתי להציל אותך
ואז רואים חייל יוצא מבונקר המחבוא, רועד ומפוחד ומושיט יד, יד מהססת לחברו המחלץ.
אינני יודע מדוע החייל המחלץ השתמש דווקא במילים העתיקות והמשמעותיות "שמע ישראל"? הוא כנראה רצה לייצר אמון להגיד מילים שמחבלים לא מכירים. אך יתכן שיש כאן רובד עמוק יותר, המחלצים הבינו שהם צריכים לייצר חיבור ואמון של משמעות בינם לבין הכוח הלכוד. המילים שעושות את זה הם "שמע ישראל".
לצערנו, לעיתים, משתמשים "בשמע ישראל" כמילים של פרידה מהחיים. היהודים בזונדרקומנדו באושוויץ שהיו אחראים על שריפת הגופות ושהו סמוך לתאי הגזים, העידו, שגם יהודים מתבוללים בטיפת האוויר האחרונה שלהם זעקו "שמע ישראל".
אך "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" הוא בעיקרו פסוק של תקווה ואחדות. התפיסה שיש לנו אלוקים אחד, באה להרגיל אותנו שיש בתוך המציאות המפורקת גם איזושהי הרמוניה ואחדות. ובסוף, יש כוח טוב וחנון שייקח את כל השבר הגדול לגאולה. העובדה שיש מציאות מאחדת נותנת לנו תקווה שמתוך החושך נמצא אור.
כששמעתי את החייל המחלץ אומר את מילות הזיהוי "שמע ישראל", חוויתי נקודת אור. זה נותן תקווה שיום אחד הנקודות אור יתחברו לתמונה גדולה של תקווה ויעוד.
"שמע ישראל"
